אין דור שאין בו ליצנין

רבי משה־יצחק בא לדֻבֶּלן, הסמוכה לריגה. בשבת ראה בבית הכנסת רבים מתפללים בלי טליתות, והסבירו לו:

– ערב שבת באים הללו מריגה לכאן בשביל לנוח בשבת ולרחוץ בים, ומתרשלים הם להביא טליתותיהם עמהם.

בו ביום, קודם מנחה, עלה רבי משה־יצחק על הבימה לדרוש, פתח ואמר:

– שמעו ואספר לכם מעשה שהיה. פעם אחת נכנסתי אצל אדם אחר, ולא מצאתיו בביתו. בקשתי לצאת, ופתאום שמעתי קול בוכה. פניתי כה וכה וראיתי: טלית תלויה על הקיר ובוכה. אמרתי לה: “טלית, על מה את בוכה?” החזירה לי: “על עלבוני אני בוכה, שיצא בעל הבית לדרך רחוקה ונטל עמו הרבה כסף וזהב, ואותי הניח לבדי כאן”. מיד נחמתיה ואמרתי לה בלשון זו: “הנחמי, בתי. יבוא יום ובעלי הבית יצא לדרך רחוקה עוד יותר, ויניח כסף וזהב כאן. ואותך לבדך יקח לְשָׁם”…