אין דור שאין בו ליצנין

אחרי המאורעות הקשים של תרצ"ו התחיל משבר בארץ, כנהוג, וראשונה למשבר – תל־אביב. בתים ניבנו הרבה, והעלייה פסקה ונתרבו הדירות הפנויות מאין דיירים. והדיירים שמקודם לכן פרנסתם לקתה וקצתם מאונס, קצתם מרצון התחילו מפגרים בתשלום שכר־דירה.

ומעשה באחד, ששני בתים לו בתל־אביב, בית קטן של שתי דירות, ובית גדול של כמה דירות. בבית הראשון הוא גר בדירה שלמעלה ודייר בדירה שלמטה; בבית השני גר קרובו, והלה גם מנהל את הבית.

והדייר של הבית הראשון חדל לשלם שכר־דירה: אין לו. נכנס אצלו בעל־הבית ואמר לו:

שכר־דירה, שאתה חייב לי, מחול לך. עוד אוסיף לך מכיסי שלוש לירות, ובלבד שתפנה את הדירה.

הסכים הדייר ופינה את הדירה.

ולמחר בא לבעל־הבית אותו קרוב, המנהל את הבית השני, ובשורה בפיו:

דירה פנויה השכיר, ושוכר הגון נזדמן לו: שלוש לירות במזומנים נתן לו דמי־קדימה.

שאל בעל־הבית:

השוכר מי הוא?

השיב המנהל:

פלוני בן־פלוני הוא השוכר.

נאנח בית־הבית וצחק כאחת. תמה המנהל ושאל:

על מה אתה נאנח ועל מה אתה צוחק?

החזיר לו בעל־הבית:

לכך אני נאנח – משלי נתן לך, ולכך אני צוחק – שלוש הלירות, שיצאו מכיסי, שבו לכיסי…