אין דור שאין בו ליצנין

בתפילת שחרית, בקטע שלפני קריאת-שמע (הערה ^*), נאמר ״מה אנו, מה חיינו…״ — וידוי על אפסות האדם — ומיד אחריו: ״אבל אנחנו עמך… אשרינו, מה טוב חלקנו… ומה יפה ירושתנו״, כשה״ירושה״ שם היא התורה. הרב, שנשלח לרמוז לזקן על צוואה, בוחר בקטע הראשון כרמז עדין לקץ המתקרב; הזקן, שהבין מיד מי שלח את הרב, ממשיך את רצף התפילה — אלא שבפי הבנים תתחלף ירושת-התורה בירושה כפשוטה, ירושת הממון. בלי להאשים איש בגלוי, הוא מניח לסידור עצמו לחשוף את חמדנות בניו.