אין דור שאין בו ליצנין

שמריל מצדיק ניאוף בכלים בית־מדרשיים כשרים למהדרין. בנוסח הראשון הוא דורש את „לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת" (בראשית ב, כג — הערה ^*): „אשה" ראויה לשמה רק אם „מאיש לוקחה" — כלומר אשת־איש, האישה החשובה ביותר בעיני נותן התורה. בנוסח האחר הוא בונה „קל־וחומר" — צורת ההיסק התלמודית מן הקל אל החמור — על „ודבק באשתו" (הערה ^**): אם באשתו שלו נאמר „ודבק", באשת חברו על אחת כמה וכמה. הפלפול המגייס דווקא את פסוקי קדושת הנישואין להכשרת האיסור החמור שבהם — הוא כל החידוד.