אין דור שאין בו ליצנין

ערב־שבת סמוך לחשיכה בא עני־קבצן לגבאי־הקהילה ליטול פייס לשבת. אמר לו הגבאי:

איחרת. כל אנשי־הקהילה כבר יש להם אורחים לשבת. לא נשאר אלא אחד, הזהבי שברחוב פלוני, אבל קמצן הוא ועינו צרה באורחים.

תנוח דעתך, – החזיר הקבצן. – אורח כמוני יכניס בעין יפה.

נטל הקבצן לבינה, והצניעה מתחת לבגדו ובא לו אל הזהבי:

דבר סתר לי אליך.

קם הזהבי ונכנס עמו חדר לפנים מחדר. הוציא הקבצן את הלבינה מתחת לבגדו ואמר לו:

שמעתי עליך, שאתה קונה גרוטאות של כסף וזהב… גרוטה כזו של זהב כמה היא יפה לך?

צהבו פניו של הזהבי ואמר לבעל־הלבינה:

עכשיו כבר מחשיך היום ואין השעה פנויה לעסק. מוטב, שתשבות עמי בביתי, ובמוצאי־שבת נדבר את דברינו.

הסכים הקבצן.

כל אותו יום־שבת שקוד היה הזהבי להתחבב על אורחו – האכילהו, השקהו ולא זזה ידו מתוך ידו. ובמוצאי־שבת, תיכף אחרי הבדלה, אמר לו:

עכשיו פנוי אני לעסק. לך והבא את הזהב.

העמיד בו הקבצן עיניים תמיהות:

זהב? מהיכן יש לי זהב?

תמה גם הזהבי:

לא אמרת, שיש לך גרוטה של זהב כאותה לבינה?

החזיר לו הקבצן:

חלילה! מימי לא אמרתי. ביקשתי רק לדעת, אילו היתה לי גרוטה כזו של זהב. כמה היתה יפה לך?