אין דור שאין בו ליצנין

שנים באו לרב לדין. עד שהתובע עמד וטען מצא הנתבע שעת־כושר ללחוש להרב, שמחר יביא לו זוג אוזים מפוטמים… שמע הרב את הטענות ואמר לבעלי־הדין:

– הלכה חמורה היא זו וטעונה עיון. שובו ובואו מחר.

למחר, כשחזרו ובאו בעלי הדין, מצא התובע שעתי כושר ללחוש להרב, שמחר יביא לו זוג תרנגולי הודו לפסח.. דחה הרב שוב את פסק הדין ואמר לבעלי־הדין:

– הלכה חמורה זו עדיין לא נתחורה לי. בואו מחר.

הבין הנתבע, למה מְעַנֶה הרב את הדין, ואמר לו:

– רבי, כל ימי, כשהייתי מגיע למה שנאמר במכת־בכורות: “ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו”^* הייתי תמה: כלבי־מצרים, שודאי חריפים ומלומדים היו, למה שתקו דוקא בשעה שצרה גדולה כזו באה על בעליהם? עכשיו נתישב לי הדבר. קימא לן: "כלבים בוכים – מלאך־המות בא לעיר, כלבים שוחקים – אליהו הנביא בא לעיר^** מכאן, שאותו לילה של מכת בכורות לא יכלו הכלבים לא לבכות ולא לשחוק: לבכות לא יכלו, לפי שאליהו בא לבשר גאולתם של ישראל^***, ולשחוק לא יכלו, משום שמלאך־המות בא להכות את הבכורות. מה עשו? – בעל־כרחם סתמו את פיהם ושתקו לגמרי…