אין דור שאין בו ליצנין

לא הרבה הבין הזקן שלמה־זלמן היינה את ערך יצירותיו של בן־אחיו המשורר. רק “הראטקליף” מצא חן בעיניו, ומשבח היה את יוצרו. פעם אחת הרגיש המשורר, שלבו של הזקן טוב עליו, ואמר לו:

רוצה אני לנסוע ללונדון ולראות בעיני את ארצו של ראטקליף ובקשה בפי אליך: תנה־נא לי מכתב־אמנה יפה לרוטשילד.

תמה הזקן;

לא זה עתה קיבלת קיצבתך?

הסביר לו המשורר:

לא כדי לקבל כסף מאת רוטשילד, אלא כדי להתוודע אליו בדרך כבוד אני מבקש את מכתב־האמנה.

עשה הזקן את בקשתו, – ובו ביום שבא המשורר ללונדון ונתוודע לרוטשילד גבה מאתו סכום הכסף, שנאמר במכתב.

לאחר ימים מועטים קיבל הזקן מכתב מאת רוטשילד, וידע את אשר עשה לו בן־אחיו. כעס מאוד וקבל לפני אמו של המשורר, שבנה רימה אותו. מיד כתבה היא לבנה וסנטה בו, שעשה כך. החזיר הוא לה:

“אמא יקרה, זקני בנקאים כל־זמן שמזקינים דעתם מטורפת עליהם. הן שלהם לא הן, ולאו שלהם לא לאו. ברגע של לב טוב כתב הזקן את מכתב־האמנה, ולמחר ברגע של לב רע, יכול היה לבטלו. לפיכך הקדמתיו וגדרתי בפניו, שלא יוכל לחזור בו”…