אין דור שאין בו ליצנין

נפתלי־הרץ אימבר, מחבר "התקווה", נלחם במיסיון בכתב — ובכל זאת "לא הוקיר רגליו" מבית פרידלנדר ראש המיסיונרים, כלומר לא נמנע מלבקר אצלו (על־פי משלי כה, יז: "הוקַר רגלך מבית רעך"). תשובתו היא ברכה דו־חודית: הנוסחה "יחיו כן… כאשר…" תולה את חיי כל צד באמיתות אמונתו. הנוצרים יחיו "כן" — באמת — כשם שהמשיח כבר בא; אלא שלדעת היהודים הוא לא בא, ונמצאו חייהם תלויים בשקר. היהודים יחיו כשם שהוא עתיד לבוא — אמונת אמת. באותו משפט עצמו אימבר מקלל את בן־לווייתו המיסיונר ומברך את בני עמו.