אין דור שאין בו ליצנין

„גמרא של ליצנים" — פרודיה בית-מדרשית המחקה את לשון התלמוד („תנו רבנן… מהו אומר"). המקור המחוקה הוא תפילה אמיתית, המופיעה בנוסח „אלהי נצור" שבקצת סידורים ובירושלמי ברכות (הערה ^*): „יהי רצון… שלא תעלה קנאת אדם עלי ולא קנאתי על אחרים". הליצנים החליפו קנאה בכינה הדומה לה בצליל, והתפילה המוסרית הנשגבה נעשתה בקשה מעשית מאוד לנכנס למרחץ ציבורי — מקום שכינים עוברות בו מגוף לגוף. התוספת „הישן בבית המדרש" מרחיבה את הבקשה למקום לינתם של עניים ואורחים, עוד קן כינים מוכר.