אין דור שאין בו ליצנין

בדיחה הודית מספרת כך: איש אחד ציווה למשרתו, שירחץ רצפת־החדר. הוסיף המשרת על מצות בעליו ורחץ גם קירות־החדר וקילקל צבעם. כעס עליו בעליו והזהירו, שמכאן ואילך לא יוסיף על מצוותיו כלום. יום־יומיים אחרי־כן ציווה המשרת, שיעלה אש בקמין של חדר־המיטות, כדי שהעשן יבריח את היתושים. כשנאחזה האש בעצים קמה פתאום רוח חזקה, ומתוך הקמין פרצו ניצוצות ונצתו הווילונות ונשרף החדר כולו. כעס בעליו שוב ואמר לו: "מדוע לא כיבית את האש כשהקמה הרוח החזקה?" — החזיר לו המשרת: "אדוני, קיימתי פקודתך, שלא להוסיף על הדבר אשר אתה מצווה, ואילו אתה רק להעלות אש ציווית, ולכבות את האש לא ציווית." — "טיפש!" — "גער בו בעליו. — "מוח אין לך בקדקדך להבין מראשית דבר אחריתו." — לימים חלה בעליו וציווה לו שילך ויזמין רופא. מיד הלך והזמין, חוץ מן הרופא, גם קרוביו של החולה וגם מקוננים וקברנים, והללו הביאו אתם כל המכשירים לשריפת מת. וכשנכנסו, חרד החולה חרדה גדולה ושאל: "מי הזמין כל אלה?" — השיב המשרת: "אדוני, אני הוא שהזמנתים, ועכשיו הלא תודה, שיש לי מוח בקדקדי להבין מראשית דבר אחריתו." -Шанк-ар, "Сонъ раджи" עמ' 70.