אין דור שאין בו ליצנין

עשיר השיא את בתו היחידה לבחור תלמיד-חכם ופסק לו נדוניה יפה וגם מזונות לשנים מרובות. לימים נסתבך אותו עשיר בעסק ביש והפסיד כל ממונו. עמד והודיע לחתנו, שמכאן ואילך אין בידו לפרנסו. אמר לו החתן:

הבה את הנדוניה שלי ואצא מביתך.

נאנח החותן והשיב:

אין לי… נקי יצאתי מכל מה שהיה לי.

רתח החתן התלמיד-החכם ותפס לו בזקנו. מדד לו הלה מידה כנגד מידה ותפס לו בבלוריתו, ומעדו שניהם, והיו מתגלגלים על הקרקע שעה שלימה וצועקים. זה מוחזק בזקנו של זה וצועק: “תן את ממוני!”, וזה מוחזק בבלוריתו של זה וצועק: “אין לי!” – לסוף עייף החותן ואמר לחתנו:

שמא נתפשר?

אהה! – צהל החתן. – ראית שידך על התחתונה, וכבר נמצא לך ממון בכיסך ואתה מבקש להתפשר.

גנח החותן מחמת עייפות והחזיר:

ממון? חלילה!… אין לי. אלא מה? – הניחה אתה לזקני ואניח אני לבלוריתך…