אין דור שאין בו ליצנין

״פסק מזונות״ — התחייב לפרנס את החתן על שולחנו (ה״קֶסט״), וכאן רק כל עוד הוא צעיר בלא זקן. גילוח הזקן בתער אסור מן התורה — ״לא תשחית את פאת זקנך״ (ויקרא יט, כז) — וזה ה״לאו״ שהרב גוער עליו. תשובת החתן שולפת דין אמיתי ממקום אחר לגמרי: בהלכות אבלות (הערה ^*) נפסק שאבל אסור בתגלחת, אך שיער השפם ״כל שמעכב את האכילה — מותר״ לגלחו, מפני שהוא מפריע לאכול. החתן מחיל את הכלל על עצמו כפשוטו: זקנו אכן ״מעכב את האכילה״ — שהרי ברגע שיצמח, ייפסקו מזונותיו. אינטרס של טפיל מולבש כפסק הלכה מפורש.