שאלו למדכּי חבד:
מה צורך יש במומרים?
השיב מדכי:
אם אין צורך בהם בחייהם, יש צורך בהם לאחר מותם.
אשה פרועת-ראש כשהיא באה לפתחו של גן-עדן, אין המלאך מיכאל יודע, אם היא גויה אשת-איש, או שהיא בתולה ישראלית. מיד מעמידים לה מומר, הבּקי גם בריח פשטידה של שבת וגם בריח של קותלי-חזיר, והוא נותן חוטמו בה, במקום הראוי לכך, ומריח: אם ריח קותלי-חזיר עולה באפו, בידוע שגויה היא, ואם ריח פשטידה עולה הימנה, שמע-מינה בת ישראל היא…
הבדיחות של דרויאנוב מאתגרות אפילו את המודלים המתקדמים ביותר, וההסבר נכתב בקפידה רבה. זמן המתנה צפוי: 1–3 דקות. אפשר להישאר בדף ולחזור עוד מעט.
„מדכי חבד" הוא מוטקה חב"ד, בדחן וילנאי נודע שבדיחות רבות נתלו בו. „פרועת-ראש" — גלוית-שיער: יהודייה נשואה מכסה את ראשה, ולכן שיער גלוי מותיר ספק — בתולה יהודייה או גויה נשואה; „פשטידה של שבת" — הקוגל; „קותלי-חזיר" — נתחי חזיר; „שמע-מינה" — ארמית: מכאן ראיה. תועלת המומר, אליבא דמוטקה, היא מומחיותו היחידה: מי שחי בשני העולמות מכיר גם ריח של קוגל וגם ריח של חזיר, ולכן רק הוא כשיר לשמש כלב-גישוש בשערי גן-עדן. וכדי שהעלבון יהיה שלם, נקבע גם היכן בדיוק הוא מריח — „במקום הראוי לכך". כל שקנה המומר בבגידתו הוא חוש מפותח לטרפה, ותעסוקה תימצא לו רק לאחר מותו — במשרה משפילה כיאות.
דווח על בעיה בהסבר
תודה — הדיווח נשלח ✓
