אין דור שאין בו ליצנין

קרתני בא לפרופסור שבכרך לשאול על רגלו החולה, וכשחלץ את הנעל ופשט את הפוזמק עיקם הפרופסור את חוטמו ואמר:

היה לך לרחוץ תחילה את רגלך המזוהמת!

רגן החולה והחזיר:

אדוני פרופיסור, לשם עצה זו לא הייתי צריך לנסוע אליך. כבר יעץ לי כך גם הרופא שלנו..

[נוסח אחר: נענה החולה והחזיר:

כך יעץ לי גם הרופא שלנו, אלא אמרתי, מוטב שאשמע תחילה, מה תהא עצתו של האדון הפרופיסור.

נוסח שלישי:

וכשחילץ החולה את הנעל ופשט את הפוזמק עיווה הפרופסור את פניו ורקק!

טפו!… דומני, שבכל העולם כולו אין רגל מזוהמת כזו.

נענה החולה ואמר:

האדון הפרופסור טועה. דווקא בביתו יש רגל מזוהמת עוד יותר.

השתאה הפרופסור:

בביתי?

הן בביתו, – החזיר החולה וחלץ את הנעל ופשט את הפוזמק של רגלו השנייה…]