אין דור שאין בו ליצנין

„מוסר" — מלשין מקצועי הסוחט יהודים באיום להסגירם לשלטונות; „עכו"ם" — עובד כוכבים ומזלות, נוכרי. הפסוק „ויאבק איש עמו" (הערה ^*) מתאר את מאבקו הלילי של יעקב עם דמות מסתורית, ובמדרש נחלקו בזהותה: לדעה אחת נדמה לו כמלאך, לדעה אחרת — כעכו"ם; ועוד דרשו שם שאותו „איש" בא „על עסקי ממון". על התשתית הזאת בונה המוסר את דרשתו החצופה: אין כאן מחלוקת כלל — אלו פשוט שתי השיטות של מי שבא אל ממונו של יעקב, כלומר של היהודי. אפשר לבוא כמלאך — בקדושה, בברכות ובפדיונות, כמו הצדיק; ואפשר לבוא כעכו"ם — באיומים, כמו המוסר. „דרכי שלי ודרכך שלך שתיהן שוות". ולמרבה האירוניה, זעקת הצדיק „רשע! עכו"ם!" רק משלימה למוסר את פסוק ההוכחה. הפלפול הקדוש הופך תורת סחיטה, והצדיק והנוכל מתגלים כעמיתים למקצוע.