בחרסון שמשו בזמן אחר שני חזנים ידועים: מינקובסקי והלפרין. מינקובסקי היה מתלמידיו של ניסי הבלזאי, ועתים בקש להתפלל דוקא בנוסח החזנות החדשה, דוגמת זולצר; הלפרין היה מתלמידיו של זולצר, ועתים בקש להתפלל דוקא בנוסח החזנות הישנה, דוגמת ניסי. היה שם זקן אחד פקח ואמר:
– שני חזנים יש לנו, ושניהם רוצים ואינם יכולים: מינקובסקי רוצה להיות גוי – ואינו יכול, הלפרין רוצה להיות ישראל – ואינו יכול…
הבדיחות של דרויאנוב מאתגרות אפילו את המודלים המתקדמים ביותר, וההסבר נכתב בקפידה רבה. זמן המתנה צפוי: 1–3 דקות. אפשר להישאר בדף ולחזור עוד מעט.
ניסי הבלזאי (ניסן ספיבק) היה אבי החזנות המזרח־אירופית המסורתית — הנוסח ה„יהודי" הישן; שלמה זולצר מווינה — אבי החזנות המערבית המודרנית, המקהלתית, שנשמעה לאוזני העיירה „גויית". כל אחד משני חזני חרסון מושרש באסכולה אחת ונכסף אל האחרת, בלי שיוכל באמת לבצעה. הזקן מתרגם את הכיסופים המוזיקליים לניסיון־נפל להמיר זהות: זה „רוצה להיות גוי" וזה „רוצה להיות ישראל" — ושניהם כבולים במה שהם.
דווח על בעיה בהסבר
תודה — הדיווח נשלח ✓
