שאלו לרבי ברוך מרדכי:
– מהיכא מיתיכן לה, שסתם חזן – שוטה?
השיב רבי ברוך־מרדכי:
– מפלפולא מיתינן לה. קימא לן: העושה שליח פקח – חיב השליח; העושה שליח חרש, שוטה וקטן – חיב השולח ולגבי חזן שנינו: שליח צבור שטעה סימן רע לשולחיו"*. אלמא: חזן הוא אחד מן השלשה, ששולחיהם חיבים. והרי אנו עדים, שאינו לא חרש ולא קטן, אלא לאו – שוטה הוא.
הבדיחות של דרויאנוב מאתגרות אפילו את המודלים המתקדמים ביותר, וההסבר נכתב בקפידה רבה. זמן המתנה צפוי: 1–3 דקות. אפשר להישאר בדף ולחזור עוד מעט.
„מהיכא מייתינן לה" — מניין אנו למדים זאת; „מפלפולא מייתינן לה" — מן הפלפול אנו מביאים אותה (ארמית). הפלפול נשען על דיני שליחות: השולח שליח פיקח (בר־דעת) — האחריות על השליח; השולח חירש, שוטה או קטן, שאינם בני־דעת — האחריות חוזרת אל השולח. והמשנה קובעת (הערה *): „שליח ציבור שטעה — סימן רע לשולחיו", כלומר בטעות החזן נושא הקהל ששלחוֹ. מכאן ההוכחה בדרך־ההכרח: אם אחריות החזן מוטלת על שולחיו, הרי הוא מן השלושה — חירש, שוטה או קטן. חירש איננו, שהרי הוא שומע; קטן איננו, שהרי רואים שגדול הוא; על כורחך — שוטה.
דווח על בעיה בהסבר
תודה — הדיווח נשלח ✓
