אין דור שאין בו ליצנין

בזמנו של דוד פרידלנדר שמש רבי צבי־הירש מווֹיְדִיסלֵב מגיד בברלין. פעם אחת התוכח עם חבריו ותלמידיו של פרידלנדר, שבקשו לתקן את התפלה על דרך הנוי החיצוני, ואמר להם:

– הרשוני נא, אתם המתנאים לפני המקום, ואספר לכם מעשה שהיה. סוחר אחד ירד ליריד הגדול של ליפציג והרויח שם ממון הרבה. וכששב מן היריד הביא מתנות טובות לאשתו ולכל בני ביתו. לא שכח גם את המשרתת הזקנה, ואף לה הביא מתנה טובה: מפוח־יד קטן, שלא תצטרך מכאן ואילך להפיח את המיחם בפה. שמחה הזקנה ומיד יצאה לנסות כחו של המפוח: שפתה את המיחם והתחילה נופחת בו במפוח, עמלה רבע־שעה, עמלה חצי־ שעה, שָׁפעה כֻלָּהּ זיעה ובידה לא עלה כלום: המיחם נשאר צונן כשהיה. כעסה הזקנה והשליכה את המפוח לפני בעל הבית וצוחה: למה הבאת לי זה לשחק בי"? – קם בעל הבית ויצא לראות, במה כוחו של המיחם גדול, שאין המפוח שולט בו. הסתכל וראה: הזקנה מִלְּאָה את המיחם מים ואת הארובה פחם ושבבים, ואש להצית את הפחם ואת השבבים לא הביאה. לגלג עליה ואמר לה: “טפשה שבטפשות, מה יועילו לך כל המפוחים שבעולם, אם ניצוץ־אש אין”?…

(מ. גרינייארד, מיטטיילינגען צור וידישען פאלקסקונדע: 1909 עמ' 91)