אין דור שאין בו ליצנין

„מקח־שוחד" — לקיחת שוחד. רבי יוסף־שאול נתנסון, רבה של לבוב, בעל שו"ת „שואל ומשיב" ומגדולי הפוסקים במאה התשע־עשרה, חותם את מכתבו בציטוט מתפילת שחרית של שבת ויום־טוב: „הכל יודוך והכל ישבחוך, והכל יאמרו: אין קדוש כה'" (הערה ^*) — אלא שהוא קוטע את המשפט מילה אחת לפני סופו.

החיתוך תפור בדיוק על שני צדדיו של הרב, כפי שהוצגו בפתח הבדיחה: „גדול בתורה ובחכמה" — אבל „חשוד על מקח־שוחד". חציו הראשון של המשפט מתקיים כפשוטו — הכל אכן יודו וישבחו את הרב על תורתו; ואילו הסיום הקטוע הופך את שבח ה' לפסק־דין ציבורי על החשד: הכל יאמרו — אין כאן קדוש.

וכאן החידוד: נתנסון כותב לרב שבח גמור וגינוי גמור באותן מילים עצמן, וכולן מן הסידור. הנמען אינו יכול להתרעם — לכאורה לא נכתב עליו אלא פסוק תפילה — אבל הוא, וכל מי שמתפלל, יודע בדיוק איזו מילה חסרה ולמה.