אין דור שאין בו ליצנין

מגיד בא לעיר וספרו לו:

– הפרנס שלנו מוחזק ממזר, אלא שכחו גדול אצל הרשות, והכל יראים מפניו וחולקים לו כבוד, ובשלש רגלים הולך כל הקהל אליו לברכו ברכת יום־טוב.

בשבת דרש המגיד בבית המדרש הגדול, פתח ואמר:

– שלשה קבלו לפני המקום: עני־קבצן, תפלת “עלינו” וממזר. העני הקבצן טען: “רבונו של עולם, לא די שעשית אותי עני, אלא שנתת אותי בידי הבריות להעליבני. שמת מקומי בבית־הכנסת ליד הדלת, וכל העומדים לתפלה אחוריהם אלי”. “תפלת עלינו” טענה: “רבונו של עולם, מה חטא חטאתי לבניך, שכיון שהם מגיעים אלי, מיד הם רוקקים והולכים להם?” והממזר טען: "רבונו של עולם, אבי ואמי חטאו ונהנו, ואני את עוונם אסבול, ועלי כתבת בתורתך: ‘לא יבוא ממזר בקהל’^*.

נתמלא הקדוש ברוך הוא רחמים רבים ונחם את שלשתם. לעני־הקבצן אמר: “תנוח דעתך, בשכר עלבונך תזכה לכך, שב”בואי בשלום" יהיו אחוריך שלך אל פני כל הקהל כֻּלּוֹ". לתפלת “עלינו” אמר: “הנחמי, בתי, יש שִׁלוּמִים לך. בראש השנה וביום־כפור יפתחו את ארון הקודש לכבודך וכל העם יכרע לפניך”. ולממזר אמר: אף לך אני יודע תקנה. אם אסרתי עליך לבוא בקהל, תהיה פרנס בישראל וכל הקהל יבוא אליך"…