אין דור שאין בו ליצנין

שניים מישראל ישבו על ספסל צהוב^* בגן מגני־העיר בברלין וקראו עיתונים: אחד קרא “יידישע רונדשוי”, והשני קרא – “פאלקישער בעאבאכטער”. אמר הראשון לשני: תמה אני, כיצד אדם מישראל קורא “פאלקישער בערבאכטעכר”? השיב השני: לשם מנוחת־הלב אני קורא אותו. התפלא הראשון ושאל: חמת מלא ארס הוא זה, ואותו אתה קורא לשם מנוחת־לב? החזיר לו השני: שמע ואסביר לך. כשאני קורא “יידישע רונדשוי”, מוראים גדולים תוקפים אותי: בפולניה פוגרומים, ברומניה אנטישמיות מתגברת והולכת, באוסטריה נגישות וצרות, באונגריה רשעות, בארץ־ישראל טירור, – וכל לבי חרד בי. ואלו כשאני קורא “פאלקישער בעאבאכטער”, בשורות טובות ונחמות יורדות עלי: היהודים הם בעלי־הממון, הם המתווים דרך לפוליטיקה, הם המשפיעים על הכל, הם השליטים בכל מקום, – ולבי נח בי…