אין דור שאין בו ליצנין

החרד מקפיד שלא לדבר „דברי-חול" — כלומר רוסית — בשבת, ולכן גם בשעת השוד וגם בסיפורו הוא נוקט מילים עבריות בלבד. אלא שכל מילה עברית נשמעת לקוזאק כרוסית, בהיפוך גמור של כוונתה. הקוזאק (חייל פרשים רוסי) דורש „דנגי דאואי!" — תן ממון (הערה ^**) — ומנופף בנאהאיקה, מגלב (הערה ^*). היהודי מתחנן „דל אני" (עני אני), אך „דל" ברוסית פירושו „נתן/נתתי" (הערה ^***), והשודד מבין שהודה שכבר נתן את כספו למישהו, ושואל בזעם „קומו טי דל?" — למי נתת? (הערה ^****). היהודי המוכה זועק מכאב „דם, דם", אך „דם" ברוסית פירושו „אתן" (הערה ^*****), ולאוזני הקוזאק זו הבטחה — „אתן, אתן!" — ולכן הוא משיב מרוצה „טאק אי גובורי" — עכשיו אתה מדבר לעניין (הערה ^******). כך זעקת-הכאב מתפרשת ככניעה, ודווקא הקפדתו על קדושת השבת היא שמחמירה את מכותיו. דרויאנוב מציין שזו רק אחת מבדיחות רבות באוסף שיסודן תערובת-לשונות, ושהיא היתה שגורה מאוד ב„חדר" בימי ילדותו.