אין דור שאין בו ליצנין

„תנא קמא" ו„תנא בתרא" — התנא הראשון והאחרון במחלוקת שבמשנה; „מאי טעמא" — מה הטעם; „משוא פנים" — העדפה פסולה. התירוץ הופך את סדר הזמנים על ראשו: האחרון כבר שמע את דעת הראשון, ולכן „מובן מאליו" שיאמר את ההיפך; אבל הראשון — מניין ידע לומר את ההיפך מדעה שטרם נאמרה? המחלוקת מוצגת כאילו חובתו הטבעית של כל תנא היא פשוט לחלוק, והפלא היחיד הטעון בירור הוא איך הצליח הראשון לחלוק מראש.