אין דור שאין בו ליצנין

„ספרי פקודים" — מרשמי אוכלוסין שהנהיג שלטון הצאר, בין השאר לצורכי גיוס; „נעלמים" — יהודים שלא נרשמו כלל וכך חמקו מן הצבא (הערה ^*). מכאן דילמת האב: לרשום את הבן צעיר משנותיו — יידחה הגיוס, אבל יידחו גם הנישואין „ויסתאב", יתקלקל בינתיים; לרשום אותו מבוגר — ישתחרר מוקדם, אבל למה למהר, שמא עד אז יבוא המשיח ויבטל את „שעבוד מלכיות", עול השלטון הזר. הפואנטה: בעולם שבו ההערמה על הרשויות היא ברירת המחדל, העצה לרשום פשוט את הגיל האמיתי נשמעת לאב כתחבולה גאונית שלא עלתה על דעתו כלל.