אין דור שאין בו ליצנין

„תחום המושב” — האזור היחיד ברוסיה שבו הותר ליהודים לגור. חוק מאקוב, שר הפנים (3 באפריל 1880 — היא „שנת השמונים”; הערה ^*), התיר ליהודי שכבר יושב מחוץ לתחום להישאר במקומו. הפיקח מזהה מיד את הצד השני של המטבע: גזירה שכל־כולה נייר — בנייר תנוצח. כל יהודי „ימציא” תעודה מקוימת (מאושרת בידי הרשויות) שהוא יושב שם מלפני שנת השמונים. וכאן מחדד הפיקח עד אבסורד: אילו נגזר שרק מעוברות רשאיות לדור בפנים־המדינה, היו כולם — גברים ונשים כאחד — „מתעברים” בין־לילה, ולמחרת מציגים תעודות־עיבּור חתומות ומאושרות מטעם כל ערכאות המלכות. שם טמון העוקץ: אין גבול לשקר שאפשר להחתים עליו את הבירוקרטיה הצארית — די בשלמונים, ואפילו „הריונו” של גבר יאושר ברשמיות. הסאטירה כפולה: על שחיתותה הגמורה של המלכות, שהכל בה קנוי, ועל זריזותם של היהודים ההופכים כל גזירה על ראשה. ההערה ^** מעידה שהפיקח צדק: אלפי יהודים אכן „נמצאו” יושבים מחוץ לתחום מלפני 1880, עד שהבחינה המלכות בטובה שצמחה להם — וביטלה את החוק.