אין דור שאין בו ליצנין

בגמרא בתענית (יא ע"א) אומר ריש-לקיש שאסור לאדם לשמש מיטתו — לקיים יחסי-אישות — בשנות רעבון, מתוך הזדהות עם צרת הציבור (הערה ^*). שמריל הליצן „משלים" את הדין בפנקסו בהיפוכו: אם ברעב חובה לפרוש, הרי בשובע חובה להיות מצוי אצל האשה — ו„אני הקטן" (לשון ענווה של פוסקים) מוצא לכך אסמכתה בתהלים ד (הערה ^**): „מעת דגנם ותירושם רבו", כלומר משעה שיש שפע דגן ויין, „בשלום יחדיו אשכבה ואישנה". הוא קורא את ה„שכיבה יחדיו" כזוגית, וכך תאוות-בשרים מתחפשת לפסק הלכה גמור, המנוסח כדרך הלמדנים — „בא למלא אחריו ולהורות".