אין דור שאין בו ליצנין

כשחלה שמריל שניטקבר את חוליו, אשר ימות בו, נכנס אצלו הרב ואמר לו:

רבי שמריה, הגיעה השעה שתתוודה לפני המקום ותחזור בתשובה.

השיב שמריל:

רבי, ינוחו לך ברכות על ראשך, שעוררתני לכך.

שיפשף מצחו בידו, כאדם הזוכר ראשונות, ואמר:

מודה ומתוודה אני: פעם אחת אכלתי ושבעתי ולא בירכתי.

ביקש הרב להניח דעתו של החולה ואמר:

הרבה בהילות עושה.

לא, רבי, לא מחמת בהילות היתה זאת, אלא הואיל ולא בירכתי קודם אכילה, לא בירכתי גם לאחריה.

נאנח הרב:

שכחת, רבי שמריה, שכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כמועל בקודשים?^*

נאנח גם שמריל אחריו:

רבי, כיצד יכולתי לברך על טריפה?

חרד הרב חרדה גדולה וצעק:

אוי לאוזניים שכך שומעות! יהודי תלמיד־חכם ממלא כריסו טריפות!

צעק גם שמריל אחריו:

רבי, שמא אתה יודע, היכן יש למצוא כשירות ביום־כיפור?…