אין דור שאין בו ליצנין

אף בדיחה זו מהלכת מעם לעם ומשנה נוסחאותיה בדרך הילוכה. השתמשו בה גם האחים גרים (עי' סי' 185, לפי המהדורה של פון דר ליאן־ב', סוף סי' 138, עמ' 210). השווה גם בו־אדם סי' 25, עמ' 51. – מלבד הנוסח היפה שלנו נראה לי יפה גם נוסח איטלקי: היה לה לאשה בן טיפש שבטיפשים, והיא ראתה אותו נחמד שבנחמדים. פעם אחת הוצרכה לצאת מן הבית לזמן־מה ואמרה לו לבנה: "בני ובר־בטני, תן דעתך לשמור על התרנגולת, הדוגרת על ביציה, שלא תסתלק מהן, שאם תסתלק מהן, ולא יהיו לנו אפרוחים". — "אעשה ואשמע", — אמר הבחור הטיפש, והיא הלכה לה. לקיים מצות האם טיפל הבחור בתרנגולת הדוגרת עד כדי כך, שהרג אותה. נמלך ואמר בלבו: "עכשיו מוכרח אני לעלות ולשבת על הביצים שלא יצטננו". עלה וישב עליהן ושבר את כולן. בינתים התחיל הרעב מציק לו, מרט את התרנגולת ושם אותה על הכירה, כדי לצלות אותה. אף ניגש אל החבית אשר בבית למזוג לו כוס יין. אך פתח את הברז נסתכל וראה: החתול גנב את התרנגולת. מיד רץ אחרי החתול להציל את התרנגולת מפיו, ונשפך כל היין מתוך החבית. מצא שק מלא קמח ושפך את כולו על הקרקע לכסות על היין. וכדי להיפטר מן העונש הצפוי לו מידי אמו, מצא ואכל את האגוזים המסוכרים, ששמע עליהם מפי אמו, כי ממות בהם, — אכל את כולם והסתתר בתנור הגדול. חזרה האם לביתה, ולא מצאה את בנה, והתחילה קוראת לו בשמו. לסוף נענה ואמר: "אמא, אני כאן, בתנור, וסם־המות אכלתי" (יוהאנס בולטה וניאורג פוליבקה, "Anmerkungen zu den KHM der Brüder Grimm", כרך ד', ליפציג 1930, עמ' 193—194).