אין דור שאין בו ליצנין

אדם מישראל כּלו לו עסקיו בעיירתו הקטנה והלך לכרך גדול לבקש פרנסה. עשה בכרך חצי-שנה, שנה, ושב בידיים ריקות. והיה לבו עגום עליו מאוד:

כיצד ישוב לאשתו ובידו אין כלום?

נמלך ועטף פניו במטפחת עד למעלה מעיניו, וכך נכנס לביתו. ראתה אותו אשתו וזעקה:

אוי לי, מה אסון קרה אותך?

גנח הבעל והחזיר:

גזלנים התנפלו עליו בדרך. וכשהתחיל בוכה ומתחנן אליהם, שיחוסו עליו ועל אשתו וילדיו, אמר הגדול שבהם:

״או שתתן לנו ממונך, או שנכרות לך חוטמך״…

ספקה האשה כפיה וחזרה וזעקה:

רוצח! מוטב שהיית מפקיר את הממון ושב שלם בגופך.

הסיר הוא את המטפחת מעל פניו, נענה ואמר:

ידעתי, שאשה כשירה את… וכרצונך עשיתי…