אין דור שאין בו ליצנין

רבי צדוק, הפרנס הגדול של חלם, התפלל כל ימיו עם הוותיקין. פעם אחת, בערב-שבת, יצא תיכף אחרי התפילה לשוק וקנה דג גדול לכבוד שבת. ומחמת שבאחת ידו נשען על מקלו ואחת החזיקה תיק הטלית והתפילין, הכניס את הדג לתוך הכיס הפנימי של מעילו כשראשו למטה וזנבו למעלה, – והלך לביתו. ואותו דג כעסן גדול וחצוף גדול היה, כישכש פתאום בזנבוֹ וסטר לו לרבי סטירה יפה על פניו.

ותגעש ותרעש העיר:

חוצפה כזו – לסטור לרבי צדוק על פניו!

מיד נתכנסו כל טובי-העיר, ופה אחד החליטו:

לדון את החצוף בדיני-נפשות ולהטביעו בנהר…