אין דור שאין בו ליצנין

חברים הם השילדאים לחלמאים גם במעשה מחוכם זה. הלא כך מספר על השילדאים סופר דברי חכמתם: לא היו להם לשילדאים חתולים, ותימלא עירם עכברים, וכאזרחים גמורים התהלכו בבתים, ואין מנוס ומפלט מהם. פעם אחת בא הלך לשילדה וחתול מהודר על זרועותיו. נכנס לפונדק ושאל לו הפונדקאי: "חיה זו שעל זרועותיך מה טיבה" ? — החזיר לו ההלך: "כלב־ העכברים הוא זה", ובדברו הוריד את החתול לקרקע, ומיד קפץ החתול וצד כמה עכברים זה אחרי זה ועשה עמהם כליה. — ראו השילדאים כוחה וגבורתה של החיה וקנו אותה מאת ההלך וקבעו לה מקום בארמון של העיר. וכשיצא המוכר מן העיר נזכרו שליח מיוחד, שהם לא שאלו אותו, מה היא אכילתה של החיה, ושלחו המוכר ושאל, אלא שלא הבין את התשובה שהחזיר לו הלה, ונדמה לו שהוא אמר: "אכילתה — אדם ובהמה". שמעו השילדאים ונבהלו מאד. נכנסו לישיבה ודנו, כיצד להשבית את החיה הרעה מעירם והחליטו לשרוף עליה את הארמון. "מוטב—אמרו—שיאבד הארמון, ואל יאבדו אדם ובהמה". אמרו ועשו. וכשהרגישו החתול באש, קפץ דרך חלון ונכנס לתוך ביתו של אחד השילדאים. הארמון נשרף והחתול נמלט. נכנסו השילדאים לישיבה שנית והחליטו לשרוף על החיה הרעה את הבית, שנכנסה לשם. אמרו ועשו. וכשהוצת הבית מלמטה, קפץ החתול ועלה למעלה, לראש הגג, פשט רגלו וגרד ראשו. נסתכלו בו השילדאים ואמרו: "את ידה היא מרימה ושבועה היא נשבעת לנקום נקמתה מאתנו". ערב אחד מהם את לבו והושיט כידון ארוך, כדי לפגוע בחיה ולהמיתה, ומיד נאחזה היא בכידון והתחילה מטפסת ויורדת על גבו למטה. נפלה אימה גדולה על השילדאים, השאירו את הבית בוער באש והם ברחו כולם על ליער. נשרף הבית ונשרפה העיר כולה — והחתול נמלט ("שילדבירגערבוך" פרק מד, עמ' 172—174. ועיי"ש הערתו הביבליוגראפית של פאניר. ועי' גם קארל גדקה "Schwänke des sechzehnten Jahrhunderts", ליפציג 1879, סי' 228, עמ' 275—276, וההערה הביבליוגראפית שם). ב"מעשה הנורא" של החתול שלא נשרף השתמשו גם האחים גרים עי' סוף הסיפור "Die drei Glückskinder" (סי' 70, לפי המהדורה של פון דר לייען 1919—כרך ב', סי' 158, עמ' 266; והשווה גם את הסיפור "Die Eule", סי' 74, לפי מהדורה פון דר ליאן—כרך ב', סי' 160, עמ' 272).