אין דור שאין בו ליצנין

„שמטן" — מי שפשט את הרגל וחדל לפרוע („עמדתי משלם" — הפסקתי לשלם); „זוז" — מטבע קדום, ועשרים זוז הם שכר-מלאכה צנוע לעומת המאות והאלפים שחייב השמטן לנושיו הגדולים. „דין פרוטה כדין מאה" הוא כלל אמיתי מן התלמוד (סנהדרין ח ע"א): על הדיין לדון תביעה של פרוטה — המטבע הקטן ביותר — באותה רצינות שבה הוא דן תביעה של מאה מנה. עיקרון שנועד להגן דווקא על התובע הקטן, שלא יזלזלו בו. השמטן שולף אותו בהתנשאות למדנית — החייט הנגזל הוא בעיניו „עם-הארץ", בור שלא למד — והופך את כיוונו: אם „הכול ממון", משתמטים מעשרים זוז בדיוק כמו מאלפים. הכלל שנועד להבטיח את זכותו של התובע הקטן משמש בפיו להצדקת נישולו.