אין דור שאין בו ליצנין

לפנינו מוטיב של בדיחה, שלבש צורות שונות בדרך הילוכו מעם לעם, ואני מרשה לעצמי לפרט כאן קצתן. П. В. Шейнъ, "Матеріалы для изученія быта и языка населенія сѣверо-западнаго края", כרך ב', פטרבורג 1893, עמ' 321, סי' 158 (ועיי"ש גם עמ' 692–693) מביא שלוש נוסחאות:

נוסח אשכנז: בחור שוואבי בן־עשירים הלך לפאריס על־מנת ללמוד צרפתית ונימוסים יפים. לימים פגש ברחוב לאחד ממשרתי

• בּן־אדם פירושו — אותו האיש, היינו: אותו נצר אד־דין. בית־ אביו. תמה עליו תמיהה של שמחה ושאל: "מה חדש בביתנו?" "אין כל חדש", – השיב הלה, – "אלא שלפני ימים מועטים מת כלב־ צידך השחור". – "עלוב! למה מת?" – "יותר מדי מילא כרסו נבלת סוסיכם השחורים". – "האיך? כל ארבעת סוסינו היפים מתו? מה אירע להם?" – "כולם נשברו מרוב עבודה כשהוצרכו להביא מים רבים לכבות את השריפה, אשר שרפה את הבית ואת החצר". "אוי, אלהים! ביתנו הנהדר נשרף? כיצד אירע הדבר?" – "לא נזהרו האנשים באש כשהביאו בלילה את אביך לקבורה לאורם של לפידים". – "אוי ואבוי! אבא מת? ומה שלום אחותי העלמה?" – "הלא היא שגרמה מיתה לאביך, כשנודע לו שהמליטה בן".

נוסח פוליניה: בא העירה שליח מחצרו של האדון ושאלו לו: "מה נעשה בחצר?" – השיב השליח: "הכל טוב ויפה בחצרו של האדון, אלא שנשברה שם סכין". – "מפני מה נשברה?" – "מפני הפשט עורו של סוס מן האורווה". – "מפני מה מת הסוס?" – "מרוב עבודה להביא מים". – "מה צורך היה במים רבים?" – "מפני השריפה אשר שרפה את החצר". – "מפני מה פרצה השריפה?" – "מרוב הנרות שדלקו כשהביאו את הגברת לקבורה". – "מפני מה מתה הגברת?" – "מרוב צער על הילדים שמתו".

נוסח רוסיה הלבנה: שנתים ישב האדון בעיר, וכל אותם הימים ישבו אשתו ובנותיו באחוזה, בכפר. בינתיים אירעו בחצר כמה דברים לא־טובים. נמלכה המשפחה ושלחה שליח מיוחד לספר להאדון מה שאירע, אבל פקדה על השליח, שלא יספר לו הכל בבת־אחת, כדי שלא יבהל, אלא יספר לו אחת־אחת. נשמע השליח לפקודה ועשה כמצווה עליו. "השלום בואך?" – שאל לו האדון. "ברוך השם, שלום", – השיב השליח, – "אלא שמצגרת־הגן קהתה". – "למה קהתה?" – "משום שהפשיטו בה עורו של הסוס השחור". "סוסי השחור מת?" – "הן; – "מרוב עבודה, כשהביאו את הגברת לקבורה, נשבר ומת". – "אוי מה אתה סח?" – "תנוח בשלום על משכבה, כשנשרפו הארמון והחצר נבהלה מאד ומתה". – עכשיו פג לבו של האדון לגמרי, ולפכח את צערו לכל־הפחות במקצת הוסיף השליח ואמר: "אל נא תצטער, אדון! אחרי הדאגה באה גם השמחה: בתך העלמה ילדה למזל טוב בת, – מאת האופיצרים שחנו אצלנו היתה לה זאת".

אלה הם שלושת הנוסחאות, לפי דבריו, רווחת בדיחה זו בייחוד באשכנז, ולפיכך שיער שמשם באה לפולניה, ומפולניה לרוסיה הלבנה הסמוכה לה. ולא היא. אילו ידע שין, שיש גם נוסח הודי וגם נוסח ערבי־תורכי־הודי (ובוודאי עוד כמה נוסחאות), היה משער השערה קרובה הרבה יותר לאמת – שמהודו נתגלגלה הבדיחה שלפנינו ובאה לארצות ולעמים אחרים, כשם שמשם התגלגלו ובאו עוד הרבה סיפורים עממיים ובדיחות עממיות, ובדרך גלגוליה פשטה אף היא צורה ולבשה צורה.

נוסח הודי: חשוב אחד הוצרך לצאת לזמן־מה מכפרו ולקבוע לו דירה בעיר. ויהי היום והוא מתהלך ברחוב־העיר, והנה אחד ממשרתיו שהניח בכפר בא לקראתו. תמה תמיהה גדולה ושאל: "השלום לבני־הבית?" – "שלום לכולם" – השיב המשרת, – "אלא שהכלב השחור נתפגר". – "כלב אומלל!" – התעצב האיש אל לבו. – "מפני מה נתפגר?" – "כיצד יכול הכלב להתקיים לאחר שבלע נבלתם של כל הסוסים אשר באורווה". – "פירש גם הסוסים מתו? האיך קרה הדבר?" – "כיצד יכלו הסוסים להתקיים לאחר שלא נשאר איש לכלכל אותם?" – "ושומרי הסוסים היכן? מה אירע להם?" – "אירע לשומרי־הסוסים מה שמתארע לכל עובד, הרעב ללחם ואין משלם לו שכרו". – "מדוע לא שילמו להם שכרם? הסוכן אשר על הבית היכן?" – "כיצד יכול הסוכן להתקיים, אם לא נשאר איש במטבח להכין לו אוכל?" – עוד שאלה ועוד שאלה ואותו חשוב ידע כבר, שכל בני־ביתו מתו ולא נותר מהם אלא משרתו זה בלבד. ("Соnъ раджи", Шіама Шанкаръ, לנינגרד 1920, עמ' 92).

נוסח ערבי־תורכי־הודי: הלך אחד נתרעב* מאד. פתאום ראה בדואי יושב על שפת־נחל וסועד. ניגש אליו ואמר לו: "אני בא מן המקום, אשר שם ביתך". שאל אותו הבדוי: "מה שלום אשתי ובני וגמלי?" – השיב הלה: "שלום לכולם". – נחה דעתו של הבדוי, ולא שם עוד לב להלך. נמלך ההלך הרעב ואמר: "הרואה אתה, בדווי, כלב זה המלחית כאן לנגדנו? אילו חי כלבך שלך, היה גם הוא עושה כמותו". – הסתכל הבדוי בהלך ושאל: "מפני מה מת כלבי?" – נענה ההלך ואמר: "משום שמילא כרסו נבלת גמלך". –

• הרמב"ם כותב באיגרתו הידועה לרבי שמואל אבן־תבון: "כל יום ויום אני עולה לאלקיירה בהשכמה – – – ואני מתרע ב". תשובות הרמב"ם, ליפסיאה תרי"ט, חלק האיגרות, עמ' 28. "מה אירע לו לגמלי, כי מת?" – "אשתך מתה, ולא היה איש אשר יאכילהו וישקהו". – "מפני מה מתה אשתי?" – "היא נצטערה מאד על מות בנך והטיחה ראשה וחזה באבן ומתה". – "ומפני מה מת בני?" – "ביתך נפל עליו והרגו". וכששמע הבדוי, שנהרס ביתו, מיד שם אפר על ראשו, הניח את סעודתו במקומה וקם והלך לכפרו. ומתוך כך הגיע ההלך הרעב לסעודה. (92) Johannes Hertel, "Anekdoten aus dem modernen Indien", לייפציג 1922, עמ' 64, סי' 61 ועי' גם Ed. Wesselski "Der Hodscha Nassreddin", ווימאר 1911, כרך ב', עמ' 60, סי' 401, והביבליוגראפיה בעמ' 203).

הנה כן, המוטיב היסודי של הבדיחה אחד הוא בכל חמשת הנוסחאות: בשורה רעה, העולה מקטנות שבקטנות עד לידי גדולות שבגדולות. אבל הטכניקה של הבדיחה שונה היא בארבעת הנוסחאות הראשונים מזו של הנוסח האחרון: בארבעת הנוסחאות הראשונים מתבשרת הבשורה הרעה מתוך טיפשות ערמומית – או מתוך ערמומיות טיפשית – שתחילתה צחוק וסופה דמעות; ואילו בנוסח האחרון היא מתבשרת מתוך ערמומיות גרידא, שתחילתה צחוק וסופה צחוק מוסיף עליהם הנוסח הששי, הוא הנוסח היהודי שלפנינו, שכולו ערמומי וכולו הלצי באופן מיוחד במינו.