אין דור שאין בו ליצנין

כל הפיגומים כאן — וידוי על ערש־דווי, שלשלת מסירה „מרבי, ורבי מרבו", פמליית „כל הרופאים" הנכנסים אחרי הגדול, ולשון „מקובלני" (מסורת בידי) — הם פרודיה על דרך מסירתה של תורה שבעל־פה; אף „תודרוס הרופא" מהדהד את תודוס הרופא הנזכר בתלמוד כבר־סמכא קדמון ברפואה. ועל ההוד הזה נשענת „סגולה" שאין שום אפשרות לקיימה: היושב באחוריים מגולים על תנור לוהט יקפוץ ממנו הרבה לפני שירתחו המים הקרים שבפיו. ככל שההקדמה קדושה וארוכה יותר, האפס שבסופה מגוחך יותר.