בקצת מקומות נהוג מנהג יפה: אין קוברים את המת, יהיה מי שיהיה, אפילו חומץ בן-חומץ, עד שייאמר לו שׁבח לפני מיטתוֹ, כדי שתהא לו זכות בבית-דין שלמעלה.
כשמת מאיר-יוזי גנב היתה מיטתו מוטלת שעה מרובה על הקרקע: איש לא ידע למצוא שבח לו. לסוף קם הזקן שבקברנים ואמר:
קיברוּ את המת! אני יודע שבח לו: גימפלי בנו גנב גדול ממנו…
[נוסח אחר:
…לסוף קם הזקן שבקברנים ואמר:
קיברו את המת! אני יודע שבח לו: מימיו לא הלך ד' אמות בלי נטילת-ידיים…]
פאולי מספר: מת מלוה בריבית נשך, ולא ידע איש שבח לו, ולא יכלו לקברו, עד שבא הגלב של העיירה ומצא שבח לו וקברוהו. "מימי, — אמר הגלב, — לא בא לידי לגזוז זקן יפה ורך כזקנו של זה" ("Schimpf und Ernst", הוצ׳ בולטה, כרך א׳ סי׳ 195, עמ׳ 124; ביבליוגרפיה עיי״ש כרך ב׳, עמ׳ 307).
ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 1379, עמ' 122) · תמלול מפעל בן-יהודה
הבדיחות של דרויאנוב מאתגרות אפילו את המודלים המתקדמים ביותר, וההסבר נכתב בקפידה רבה. זמן המתנה צפוי: 1–3 דקות. אפשר להישאר בדף ולחזור עוד מעט.
„חומץ בן-חומץ" — רשע בן רשע. מנהג המקומות הללו תוקע את הלוויה: אי-אפשר לקבור בלי שבח, ולמאיר-יוזי הגנב אין שבח. שני הפתרונות דו-להביים. „בנו גנב גדול ממנו" — שבח שכולו גנאי: המת צדיק רק בהשוואה לבנו. ובנוסח האחר — „מימיו לא הלך ד' אמות בלי נטילת-ידיים": מעלת האדיקות הזעירה היחידה שאפשר לגרד מחיים שלמים של גנבה. דרויאנוב מציין מקבילה אצל פאולי: מת מלווה-בריבית ולא ידע איש שבח לו, עד שבא הגלב (הספָּר) של העיירה ואמר — מימיו לא בא לידיו זקן יפה כזקנו של זה.
דווח על בעיה בהסבר
תודה — הדיווח נשלח ✓
