אין דור שאין בו ליצנין

יהודי נכנס אצל “פריץ” ומצאוֹ יושב ואוכל פת־שחרית – לחם, קותל של חזיר ויין. אמר לו ה"פריץ":

שב וסעוד עמי.

סירב היהודי:

מאכל זה אסור לנו.

גמר “הפריץ” לאכול ומזג שתי כוסות יין: אחת לו ואחת ליהודי.

ושוב סירב הלה:

אף יין זה אסור לנו.

תמה “הפריץ”:

ואם בדרך אתה הולך ותמו הלחם והמים מכליך – תמות ברעב ובצמא ולא תאכל ולא תשתה משלנו?

השיב היהודי:

פיקוח־נפש שאני… פיקוח־נפש דוחה הכול.

מיד קפץ “הפריץ” ממקומו, הוציא אקדח מכיסו, כיוונו אל לבו של היהודי וקרא:

אם אתה שותה – מוטב, ואם לאו – פה תהא מיתתך!

נתחלחל היהודי – ושתה. ולאחר ששתה אמר לו “הפריץ”:

כלום תכעס עלי? משטה הייתי.

גימגם היהודי והחזיר:

לכעוס?… מה שייך?… אבל מוטב, שהיית משטה קודם – בשעת הקותל…