אין דור שאין בו ליצנין

שמריל שניסקבר בא לעיירה, ירד לאכסניה, התיר את צרוריו ופקד שיביאו לו סעודה לחדרו, נכנסה אשה מפוחמה והביאה פַּרְפֶּרֶת – תערובת של צנון ושומן, אחר כך חזרה והביאה מָרָק ובשר, נתן שמריל עינו בפרפרת תחלה: הצנון מרובה והשומן מעט. נתן כַּף לתוך המרק והעלה – קילקי של שערות. קצה נפשו. ולא אכל גם את הבשר.

עד שישב ותהה על סעודה זו, נכנס בעל האכסניה ושאל אותו:

– רבי שמריה, מה דעתך על האכסניה שלי?

השיב לו שמריל:

– הכל טוב ויפה באכסניה שלך, אלא שֶׁלְּחִנָם אתה כופה, את ההר על אכסנאיך ונוטל רשות הבחירה מהם.

תמה בעל־האכסניה:

– מאי משמע?

הסביר לו שמריל:

– הנה, לדוגמה, פרפרת זו של צנון ושומן. מוטב, שהיית נותן צנון לחוד ושומן לחוד, שמא יש אדם המרבה דוקא בצנון, – יטרח ויעשה כרצונו. כיוצא בזה. הַמָּרָק. מוטב, שהיית נותן מרק לחוד ושערות לחוד. שמא יש אדם, הרגיל דוקא לאכלם יחד, – יטרח ויעשה כרצונו, והוא הדין הַדַּיָּלָה. מוטב, שהיתה נערה־בתולה, שמא יש אדם, שדוקא אִשָׁה ולא בתולה הַנְיָא לו, – יטרח ויעשה כרצונו…