אין דור שאין בו ליצנין

בעת מגפה נהגו לגזור תענית-ציבור: קוראים בתורה „ויחל משה" (שמות לב) — תחינת משה לרחמים אחרי חטא העגל — ואומרים סליחות, והכול כדי שתעלה זעקת הקהילה השמימה. „כותל-המזרח" הוא הקיר הפונה לירושלים, מקום מושבם של הרב והנכבדים — המלווה-בריבית („נשך", על שם האיסור החמור שבתורה) קנה לו אפוא בכספו מקום של כבוד. וכשהחוטא המפורסם פורץ בבכי של חרטה, הרב — במקום לשמוח — נבהל: אם יישמע קולו בשמים, ייזכר שם מי יושב בתוך הקהילה הזאת, והגזירה תבוא על כולם. תפילת הנושך מסוכנת מן המגפה עצמה. דרויאנוב מציין מקבילה בקובץ אנקדוטות גרמני משנת 1789: פילוסוף שהפליג בספינה מלאה אנשים רעים וחטאים, וכשקמה סערה ביקש מהם שלא יתפללו — שלא ייוודע בשמים מי נמצא על הסיפון.