בדיחה 630
שאל חסיד לרבו:
רבי, מה טעם אנו מתאבלים על גלות השכינה, ואין אנו מתאבלים על גלות המקום ברוך-הוא בכבודו ובעצמו?
החזיר לו הרבי:
כבר הסבירו חכמים ואמרו: “טלטולי דאיתתא קשין מדגברא”…*
שאל חסיד לרבו:
רבי, מה טעם אנו מתאבלים על גלות השכינה, ואין אנו מתאבלים על גלות המקום ברוך-הוא בכבודו ובעצמו?
החזיר לו הרבי:
כבר הסבירו חכמים ואמרו: “טלטולי דאיתתא קשין מדגברא”…*
הבדיחות של דרויאנוב מאתגרות אפילו את המודלים המתקדמים ביותר, וההסבר נכתב בקפידה רבה. זמן המתנה צפוי: 1–3 דקות. אפשר להישאר בדף ולחזור עוד מעט.
על-פי הקבלה, „השכינה" — הפן הנשי של האלוהות — יורדת עם ישראל לגלות וסובלת עמם, ועל „גלות השכינה" מתאבלים; „המקום ברוך-הוא" הוא כינוי לקדוש-ברוך-הוא בלשון זכר. תשובת הרבי נשמעת כמימרת חז"ל: „טלטולי דאיתתא קשין מדגברא" — טלטוליה ונדודיה של אישה קשים משל גבר — ולכן צערה של „האישה", השכינה, קודם. את השאלה הקבלית הנשגבה פוטר הרבי בחוכמת-בית ארצית, ומתייחס אל „המקום" והשכינה כאל בעל ואישה בשר-ודם.
והערתו של דרויאנוב מדויקת: המימרה האמיתית בגמרא (כתובות כח, א) אומרת בדיוק להיפך — „טלטולא דגברא קשי מדאיתתא", טלטוליו של גבר קשים משל אישה. שם נאמר הדבר על בני-זוג שנתגרשו ודרים בחצר אחת: האישה היא שנדחית ועוברת דירה, מפני שהטלטול קשה לגבר יותר. נמצא שתשובת הרבי עומדת כולה על ציטוט הפוך — לפי הנוסח האמיתי דווקא על „גלות המקום" היה ראוי להתאבל — והערתו היבשה של דרויאנוב מוסיפה לבדיחה קומה: גם תורתו של הרבי אינה אלא שיבוש.
דווח על בעיה בהסבר
תודה — הדיווח נשלח ✓