אין דור שאין בו ליצנין

פרודיה על דרשת הלכה („מניין ש… שנאמר…"). ברקע מנהג הקהילות הקטנות והעניות לאחד שתי משרות באיש אחד — „ש"ץ ושו"ב", שליח־ציבור ושוחט־ובודק. הפסוק (תהלים קמט, ו — הערה ^*) מדבר בשבח החסידים — הלל לאל בפיהם וחרב נקם בידם — והדרשן מגלה בו דווקא את המשרה הכפולה: „רוממות אל בגרונם" — החזנות; „חרב פיפיות בידם" — סכין השחיטה. אילוץ תקציבי שזכה לאסמכתא מן הכתוב.