ליאון פינסקר חלה את חוליו, אשר ימות בו, וציווה שישהו קבורתו שלושה ימים. אמרו לו:
שהייה זו, שלא כמנהג ישראל, למה לך?
החזיר פינסקר:
בחיי לא נתנו לי ישראל מנוחה. אחרי קבורתי ודאי לא יתנו לי בשמים מנוחה. והרי אני מבקש, שיהיו לי לכל־הפחות שלושה ימי מנוחה…
בדיחה נאה, אבל מסופקני מאוד, אם אפשר לייחסה לפינסקר: יותר מדי היה האיש כבד־מחשבה וכבד־רוח, ולא היה מסוגל כלל לדברי חידוד ובדיחה. וע"י מה שכתב ליליינבלום בסוף מאמרו: "ד"ר לעאן פינסקער אינו!" (כרך ד' מכתביו, אודיסה תרע"ג, עמ' 186): "רעיו הרופאים (של פינסקר)... גזרו אומר להלינו לכבודו שלושה ימים אחרי מותו".
ספר הבדיחה והחידוד — ציונים (לסי' 2474, עמ' 122) · נסרק מן הספר המודפס
הבדיחות של דרויאנוב מאתגרות אפילו את המודלים המתקדמים ביותר, וההסבר נכתב בקפידה רבה. זמן המתנה צפוי: 1–3 דקות. אפשר להישאר בדף ולחזור עוד מעט.
יהודה-ליב (ליאון) פינסקר, מחבר „אוטואמנציפציה" וממבשרי חיבת ציון, ידע חיים של מאבקי ציבור מתישים. מנהג ישראל לקבור את המת ביום מותו או סמוך לו, והשהיית קבורה טעונה הסבר — ומכאן החידוד המר: בחיים לא נתנו לו היהודים מנוחה, בשמים ודאי לא יניחו לו, ונותרו רק שלושת הימים שבין מיתה לקבורה. דרויאנוב עצמו מפקפק בייחוס: פינסקר, הוא מעיר במקורותיו, היה איש כבד-רוח שלא נטה לחידודים; ולפי עדות ליליינבלום אכן הושהתה קבורתו שלושה ימים — אלא שמוקיריו הם שגזרו זאת, לכבודו.
דווח על בעיה בהסבר
תודה — הדיווח נשלח ✓
