אין דור שאין בו ליצנין

הוא היה אומר:

אדם מישראל אי־אפשר לו בלי דאגה אפילו יום אחד בשנה. סיים סדר פסח כהילכתו, אכל לשובע ושתה לרוויה, הוא – מלך, אשתו – מלכה, בניו – בני־מלכים, וטוב ויפה לו בעולמו. אף־על־פי־כן הומה ותוססת לו דאגה קשה בלבו:

“מה נעשה לאחותנו ביום שידובר בה”^*…

[נוסח אחר:

…אדם מישראל בעל־דאגה הוא מטבעו: אינו מסתפק בדאגות שהן שלו, ומבקש לו גם דאגות שאינן שלו. אשתו חולה – ואין בידו לרפאותה, בנותיו הגיעו לפירקן – ואין בידו להשיאן, בניו קרואים לצבא – ואין בידו לפדותם. והוא רוקד כנגד השמים ודואג ומתפלל: “יהי רצון, שתמלא פגימת הלבנה”^**…]