אין דור שאין בו ליצנין

חסיד, שהיה שרוי תמיד בעצבות ובאנינות־הדעת, בא לפרשיסחה במוצאי־שבת. נכנס מיד אצל רבי שמחה־בונם וקבל לפניו:

כל ימיו שטן כרוך אחריו ומכשילו. אף היום כך. מביתו יצא במחשבה תחילה לבוא לפרשיסחה ערב־שבת; אירעה לו תקלה והוצרך לשבות בדרך, ולא בא אלא עכשיו, במוצאי־שבת.

אמר לו רבי שמחה־בונם:

שבת עינה יפה באורחים. חל ראש־חודש בשבת, היא מוותרת לו מפטיר ומוסף משלה. חל יום־טוב בשבת, היא מוותרת לו תפילות ופרשת־השבוע משלה. חל יום־כיפור בשבת, היא מוותרת לו שלוש סעודותיה ויושבת עמו בתענית. מה שאין־כן תשעה־באב, שחל להיות בשבת: אין היא מוותרת לו כלום ודוחה אותו למחר. מה טעם? – אורח השרוי בעצבות, עינה של שבת צרה בו: ייכּבד נא ויבוא במוצאי־שבת…

​