אין דור שאין בו ליצנין

בערב תשעה-באב אוכלים רק „סעודה מפסקת" דלה, לאות אבל על החורבן; ואילו בערב יום-כיפור האכילה והשתייה הן מצווה. העשיר הפך את הסדר, ורבי לוי-יצחק עוקץ ברכּוּת: מי שזולל צלי שמן ביום האבל — מה יישאר לו ליום שבו הסעודה חובה? („כפרה" רומזת גם למנהג הכפרות בעוף שלפני יום-כיפור.)