רבי אליהו-חיים מייזל רבה של לודז, טרח ונכנס ביום סגריר אצל עשיר אחד לבקש ממנו נדבה לדבר, שהיה בו צורך הציבור. לא פתח אותו עשיר את ידו דיו, אף הגיס לבו בהרב ואמר לו:
רבי, שמא הרבנים הקודמים נהגו גם הם סלסול בעצמם ונעלו ערדליים יפים כמותך?
החזיר לו רבי אליהו-חיים:
הרבנים הקודמים לא היו זקוקים לכך, שבימיהם לא היה הרפש מצוי כבימינו…
הבדיחות של דרויאנוב מאתגרות אפילו את המודלים המתקדמים ביותר, וההסבר נכתב בקפידה רבה. זמן המתנה צפוי: 1–3 דקות. אפשר להישאר בדף ולחזור עוד מעט.
„יום סגריר" — יום גשם ובוץ; „ערדליים" — נעלי גומי שנועלים מעל הנעליים; „הגיס לבו" — התחצף; „נהגו סלסול בעצמם" — התפנקו. העשיר הקמצן עוקץ את הרב על מותרות הערדליים, והרב מחזיר במשחק על „רפש" — בוץ, וגם טינופת מוסרית: בימי הרבנים הקודמים לא נמצאו בקהילה בריות מרופשות כמו העשיר שלפניו, שרב נאלץ לבוסס בהן כדי לחלץ נדבה לציבור.
דווח על בעיה בהסבר
תודה — הדיווח נשלח ✓
