אין דור שאין בו ליצנין

„לאו" — איסור, מצוות לא־תעשה. כשמשה שבר את הלוחות למראה עגל הזהב (שמות לב, יט), מדמיין הליצן, מיהר העם ללקוט את השברים היקרים — וכדרך העולם זכו העשירים, „שהשעה משחקת להם" (שמזלם מאיר להם פנים תמיד), בחתיכות הגדולות: „תגנוב", „תנאף", „תחמוד" — הדיברות בלי מילת השלילה שנשברה מהן, כלומר היתר גמור; ולעניים נותרו רק הרסיסים הקטנים — שלוש פעמים „לא", האיסור לבדו. דרשת שטות שמנסחת במדויק את חלוקת העולם: העשיר מותר בהכול, העני אסור בהכול.