“הרב לפורים” של ישיבת וולוז’ין * היה נוהג לחקות בשעת חדווה דרכי לימודו, מנהגיו ותנועותיו של ראש-הישיבה. והיה מעשה והגדיש את הסאה והעליב בחיקוייו את רבי יצחק. ולמחר, כשפג יינו של “הרב”, בא אצל רבי יצחק והתחטא לפניו, שאין אדם נתפס על יינו. אמר לו רבי יצחק:
משל הדיוט אומר: “כל מה שיש לפיכח בריאתו, יש כנגדו לשיכוֹר בלשונו”. וקשה: טבח הלוקח שור לשחיטה וחושש, שמא תמצא לו סירכה בריאתו, יקדים וישקה אותו יין, ויסתכל בלשונו ויראה מה שיש לו בריאתו? אלא – אין מביאים ראיה מן השור…
הבדיחות של דרויאנוב מאתגרות אפילו את המודלים המתקדמים ביותר, וההסבר נכתב בקפידה רבה. זמן המתנה צפוי: 1–3 דקות. אפשר להישאר בדף ולחזור עוד מעט.
„הרב לפורים" — תלמיד שמונה ברשות לשמש „רב" ליום אחד ולחקות בפורים את ראש הישיבה; „אין אדם נתפס על יינו" — אין מאשימים אדם על מה שעשה בשכרותו. רבי יצחק עונה בפתגם עממי ברוח „נכנס יין יצא סוד": מה שהפיכח מצניע ב„ריאתו" (בתוך־תוכו), השיכור מוציא בלשונו — כלומר העלבונות ששמעתי מפיך השתוי הם האמת שבלבך הפיכח. את זה הוא עוטף ב„קושיה" למדנית מבודחת: אם כך, טבח החושש שמא תימצא „סירכה" (פגם הפוסל את הבהמה) בריאת שורו — ישקה אותו יין ויקרא את מצב הריאה מלשונו? והתירוץ, במטבע תלמודי: „אין מביאים ראיה מן השור" — משחק כפול על ראיה/ריאה. הסליחה ניתנה, שהרי אדם אינו שור; אבל הרמז ברור — האמת כבר נאמרה.
דווח על בעיה בהסבר
תודה — הדיווח נשלח ✓
