אין דור שאין בו ליצנין

הרקע הוא המחלוקת הרבנית הגדולה של המאה השמונה-עשרה: רבי יעקב עמדין חשד ברבי יונתן אייבשיץ שהוא שבתאי — מאמין בסתר בשבתי צבי, משיח השקר. שבעה-עשר בתמוז הוא יום צום ואבל על הבקעת חומות ירושלים, אבל השבתאים הפכו את צומות החורבן לימי שמחה — שבתי צבי עצמו ביטל דווקא את צום שבעה-עשר בתמוז (1666) והכריז עליו יום משתה, וחסידיו-בסתר נהגו כך אחריו. וכאן נכנסת הגימטריה (הערה ^*): „טוב" עולה 17, וגם „אוי" עולה 17. „טו"ב תמוז" הוא לכאורה רק דרך לרשום את התאריך, אבל לעיני עמדין החשדן זו הודאה — לאייבשיץ „טוב" ביום שראוי לו „אוי". הערתו בשולי המכתב מחזירה באותו מטבע מספרי בדיוק: אוי (17) למי שטוב (17) לו בשבעה-עשר בתמוז.