אין דור שאין בו ליצנין

ספרים עבריים עברו צנזורה ממשלתית — ברוסיה הצארית ובאימפריה העות'מאנית כאחת — והצנזורים נדרשו „לנקות" ביטויים חריפים נגד בני הארץ. לצנזור הווילנאי היה פתרון קבוע: ליד כל דיבור קשה על גויים הוסיף „אישמעאלים קאי" — ארמית: „על הישמעאלים (המוסלמים) הדבר מוסב" — וכך חילץ את הנוצרים והעביר את העלבון אל נתיני הסולטן. הצנזור הקושטנדיני (מקושטא, איסטנבול) גומל לו מידה כנגד מידה: במשפט התמים „רבי ישמעאל אומר" — שמו של התנא — הוא קורא את „ישמעאל" ככינוי למוסלמים, טובל עטו בדיו אדומה ומתקן: „רבי, יוון אומר" — שהדברים יוסבו על „יוון", כינוי המסורת לעולם הנוצרי. דפוס „האלמנה והאחים ראם" בווילנה הוא בית-הדפוס העברי המפורסם במזרח אירופה. הסאטירה על הצנזורה עצמה: שני פקידים מגייסים סידור תפילה למלחמת האימפריות שלהם.