יהודי כוהן עלה לארץ־ישראל, התיישב בתל־אביב וקבע לו מקום לתפילתו בבית־כנסת, שנוהגת בו נשיאת־כפיים כל יום. עלה לדוכן ביום חורף, עמד חלוץ־נעליים על ריצפת האבן והתחיל רועד מקור. גנח ואמר:
תיפח עצמותיו של ישמעאל ומנהגיו היפים! אם לא ברכת־כוהנים כל יום, לא הנייא לו…
הבדיחות של דרויאנוב מאתגרות אפילו את המודלים המתקדמים ביותר, וההסבר נכתב בקפידה רבה. זמן המתנה צפוי: 1–3 דקות. אפשר להישאר בדף ולחזור עוד מעט.
בגולה האשכנזית נושאים הכוהנים את כפיהם — עולים לדוכן לברכת-כוהנים — רק בחגים; בארץ-ישראל המנהג הוא כל יום, והכוהן עולה „חלוץ-נעליים", יחף. „תיפח עצמותיו" — קללה: יירקבו עצמותיו; „לא הנייא לו" — ארמית: אין לו נחת, אינו מרוצה. הכוהן העולה, שקפא יחף על רצפת-האבן ביום חורף, תולה את המנהג הארץ-ישראלי המכביד ב„ישמעאל" — במזרח הערבי ומנהגיו — ומקלל דווקא את הזכות הרוחנית שלשמה עולים לארץ: ברכת-כוהנים יום-יום.
דווח על בעיה בהסבר
תודה — הדיווח נשלח ✓
